פרק 1 - מה ליזם הייטק וחקר המקרא
שמי שחר גפני, בן 51 נשוי לתמי ואב לשני ילדים מקסימים, בן בשם אורי ובת בשם גילי. את רוב זמני הפנוי בין פיזורי ילדים למוסדות החינוך בבוקר ומקלחות בערב אני מעביר בתור בעלים ומנכ”ל של חברת הייטק בשם מודיקס (קישור), יצרנית של מדפסות תלת ממד תעשייתיות אשר מוצריה הגיעו גם לנאס”א, ספייס איקס, סימנס, פורשה, טויוטה ועוד חברות מוכרות רבות. מי שמכיר את הז’אנר הזה של סדר יום יכול בהחלט להבין שזמן לעצמי בקושי יש לי, אז בטח ובטח שאין לי זמן מיותר לפצוח באופן ספונטני במחקר על איזו תעלומה היסטורית… אבל בחיים כמו שלפעמים קורה, הפרויקטים בוחרים אותנו ולא אנחנו אותם.
הנושא הזה של יציאת מצרים דרך אפריקה התחיל אצלי באופן מפתיע בתור קוריוז משפחתי מהילדות. אבי, דוד גפני, פגש במסגרת שירות המילואים שלו את ד”ר אביגדור שחן, איש חינוך וסופר שכתב מספר ספרים. אביגדור אשר למד על התאוריה מההוגה שלה, המהנדס יוסף אידלברג” ז”ל, חקר את התאוריה במשך שנים רבות וסיכם את ממצאיו בספר “זה סיני”. המפגש התרחש כאשר אבי שירת כקצין מילואים בסיני, ואביגדור העביר הרצאות והדרכות אודות הגיאוגרפיה וההיסטוריה של האזור במסגרת תפקידו כמדריך מורשת. היה זה ערב החזרת חצי האי סיני למצרים בעקבות הסכמי השלום עם מצרים, כאשר באותה תקופה הצבא הוציא סיורים למטרת הכרת השטח לקצינים, וכך נוצר הקשר ביניהם.
זמן מה לאחר מכן בראשית שנות השמונים, כשהייתי כבן עשר, נסענו כל המשפחה לבקר את אביגדור בביתו. בפגישה הוא סיפר לנו אודות התאוריה וליווה את ההרצאה בהצגת תמונות רבות ומפות. לא אשכח את הרגע שבו פרס אביגדור סדין גדול עליו משורטטת מפת אפריקה בטוש שחור ועליה שמות מקומות ואירועים שונים בעת נדידת בני ישראל ברחבי היבשת השחורה. בהמשך, הוא הציג שקופיות (היה פעם מכשיר כזה בשם מקרן שקופיות) שהראו אותו בכל מיני מקומות נידחים ברחבי מדבר סהרה מלווה בחברת בני שבטים אקזוטיים לבוש במלבושיהם המיוחדים. באותה תקופה, הסרט אינדיאנה ג’ונס והתיבה האבודה היה להיט גדול בקולנוע, ומה יכול להיות יותר מרגש לילד בן 10 בשנות השמונים מאשר לפגוש את אינדיאנה ג’ונס בכבודו ובעצמו, בביתו שלו, רכון על מפות עתיקות!
אביגדור שחן
תמונה מתוך ערך בוויקיפדיה אודותיו. קישור
הסיפור יוצא הדופן הזה אודות מסלול יציאת מצרים שהתרחשה בכיוון מערב לטענתו, כיוון הפוך מהמקובל, היה מפתיע ביותר. המסלול הזה הרי הפוך לכל המפות שראיתי בזמנו בבית ספר, הפוך ביחס לאטלסים שהיו פופולאריים לפני עידן האינטרנט וכן הפוך לכל המתואר בחלק מספרי ההגדה לפסח אשר חלקם כללו מפות. מסלול שאם הוא נכון, הרי הוא משנה את כל מה שאנחנו יודעים אודות מקומות המוזכרים בתורה, שמותיהם ואת מיקומם. מקומות שהפכו לאתרי קודש ואתרי תיירות מושכי קהל רב. למשל, הר סיני וחצי האי סיני, שהשם שלו הוא ייתכן ומוטעה, ואולי הוא בכלל אמור להיקרא “נגב”? ים סוף שמופיע במפות, אולי הוא לא כלל לא ים סוף המקראי? האם הכל הפוך וזו טעות היסטורית? כאמור, קוריוז מהילדות.
מאז ומדי ליל סדר, בעת קריאת ההגדה, היינו מתלוצצים “זה הפוך” אל מול מפות היו מצורפות לספרי ההגדרה. במיוחד ספר הגדה ישן של אימי, רות גפני ז”ל בשם “הגדה של פסח ארכיאולוגית היסטורית” שהייתה מעוטרת במפות ותמונות של ממצאים ארכיאולוגיים ממצרים. זו היתה מין בדיחה משפחתית פנימית ולא זכור לי שסיפרתי על זה למישהו.
כעבור שלושים שנה, בהיותי כבן ארבעים ובעקבות עוד חג פסח בו הנושא עלה, התעוררה בי הסקרנות לבדוק האם יש בזה עוד משהו. כעבור כמה ימים מצאתי את פרטיו של אביגדור והתקשרתי. להפתעתי הרבה ענה אביגדור בקול צלול ונמרץ ועדכן כי לפני כמה שנים יצא ספרו “זה סיני” אשר עוסק בנושא בהרחבה. הוא שלח אותי לחנות שבה ייתכן וניתן למצוא עותק והתנצל שהוא מאוד ממהר לארוז מזוודה כי למחרת הוא טס ליפן להרצאה אודות ספרו האחר שעוסק בקורותם של עשרת השבטים הישראלים האבודים. איחלתי לאביגדור טיסה נעימה ולעצמי להיות עסוק כך בגיל 81…
“זה סיני” סיפרו של אביגדור שחן שהתחיל הכל.
לרכישה באתר של דני ספרים – קישור
נהגתי בעצתו, ואכן מצאתי את העותק האחרון בחנות הספרים המדוברת, ולא יכולתי להניח אותו מהיד עד שסיימתי את העמוד האחרון. לפתע, זיכרון ילדות מעומעם התעשר במידע חדש ומפורט אודות תיאוריית נתיב יציאת מצרים המערבי. היבטים שונים קיבלו עומק ופרטים ופרשנות חדשה שלא הייתי מודע לה. פרשנות חדשה לאירועים מסוימים, כגון חציית ים סוף, שהיא היתה לטענתו יסודה בתושיה ותזמון יוצא דופן, ואופיו המיוחד של הר סיני, שמאופיין בתיאוריה כהר געש, השאירו אותי פעור פה. בני ישראל סיפר הספר, הלכו דרומה ומערבה אל עבר מדבר הסהרה ובדרך עברו במספר אתרים ומקומות שיוסף ואביגדור מצאו במפות. הדהימה אותי במיוחד העובדה שהתיאוריה הזו איננה מוכרת בציבור, כלומר שהיא קצת “תיאוריה אבודה”. צילומי המפות העתיקות בספר והתאורים של השבטים האקזוטיים העירו בי את הארכיאולוג הרדום. בסיוע Google Earth ניסיתי להתחקות אחר הנתיב האפשרי לנדודי בני ישראל ברחבי אפריקה, ללא הצלחה מרובה נכון לאותה תקופה.
חגי הפסח הבאים היו שוב נקודות זמן בהן עלה העניין לשיחה סביב השולחן. אחד הנושאים ששבו ועלו היה, איך יכול להיות שכמעט אף אחד לא מכיר את התיאוריה היפה והמרתקת הזו. לקראת חג הפסח של שנת 2017 קיבלתי מחבר בפייסבוק בדיחה שחוקה אודות יציאת מצרים. החבר בדק במפות של גוגל ומצא שזמן הנסיעה מבאר שבע לקהיר הוא פחות משמונה שעות, הדביק תמונה של הממצא והוסיף שאלה, איך זה לקח להם ארבעים שנה?
הפוסט הזה גרם לי לחשוב שחבל שהתיאוריה המרתקת הזו תאבד עם הזמן. לכן, יצרתי קשר עם יובל מליחי, עורך של פודקאסט פופולארי להיסטוריה בשם “קטעים בהיסטוריה”. הפודקאסט מנגיש בהצלחה נושאים מרתקים בהיסטוריה. הצעתי ליובל לספר על הנושא אבל הוא אמר שהזמן עד חג הפסח הוא קצר מדי מכדי להספיק ולהכין פרק כזה, ובמקום זאת הוא הציע לראיין אותי לפודקאסט.
באותם ימים הייתי עסוק אל מעל לראש בהקמת הסטארט-אפ שלי. המיזם היה בראשיתו ומקום מכובד לארח בו את יובל לא היה לי. למעשה, היה מדובר בגלריית עץ קטנה וצנועה בתוך סטודיו לצילום אופנה אקלקטי שאת החללים השונים שבו השכירה הצלמת לכל דורש וביניהם אני, יזם טכנולוגי עם ערימת ברזלים, ברגים וכבלי חשמל שיושב בגלריה מעל אולפן צילום מלא בדוגמניות, סטייליסטיות ומאפרות… זו הייתה הזמנה לסיטואציות משעשעות למדי.
שם, בתוך כל הבלאגן הכאוטי הזה, ביום שהסטודיו היה פנוי ושקט, פיניתי שולחן והמתנתי. בשעה שקבענו הגיע יובל וברשותו מיקרופון אולפני מרשים אותו הוא הניח על השולחן. דמיינו לעצמכם את המחזה הסוריאליסטי הזה של שנינו יושבים בתוך סטודיו לצילום אופנה, אולם רחב ידיים ומלא בפלאשים, סטנדים שמחזיקים מחזירי אור ענקיים לצילום מקצועי, כל מיני אביזרי לבוש פזורים על הרצפה ועל הכסאות. ספות ברמות עייפות שונות, שולחנות איפור ושאריות בדים וקישוטים מכל מיני הפקות אופנה אומנותיות שונות ומשונות. ובאמצע כל המראה הזה, יובל ואני משוחחים אודות יציאת מצרים ואירועים שהתרחשו לפני כ 3000 שנים.
לאחר כמה שבועות עלתה לאינטרנט ההקלטה של השיחה והפכה להיות “פרק 185 – יציאת מצרים, מדבר סהרה והמפות של גוגל”. שידור הפרק היה הצעד הראשון שבו הרגשתי שעשיתי משהו למען אותו סיפור נפלא ולא מוכר, וגם למען אותו ילד בן עשר שישב נרגש מול מפה מצויירת על סדין לבן.
הראיון משנת 2017 בפודקאסט של יובל מליחי
“קטעים בהיסטוריה” – קישור
התגובות באתר של יובל ועצם המעשה שמרו את הסקרנות שלי על אש נמוכה, אך כאמור הייתי עסוק עד מעל לראש. שלוש שנים מאוחר יותר, במהלך הסגר הראשון של הקורונה, בראשית שנת 2020, נוצר לי זמן פנוי באופן כפוי. לא ניתן היה ללכת אל המשפחה בסופי שבוע, לא להיפגש עם חברים במעט הזמן הפנוי, לא ניתן לצאת לקניות ולא לטיולים. והנה, אביב הגיע פסח בא, אבל את ליל הסדר עושים בזום. אכן, סיפור הזוי להיזכר בו. לאחר כמה ימים של רביצה מול הטלוויזיה לקחתי לידי את הספר של אביגדור וביד השניה את האייפד, ושוב כבעבר התחלתי לחפש רמזים במפות של גוגל.
זמן לא רב לאחר תחילת הקריאה המחודשת מצאתי דבר שהותיר אותי נדהם. הממצא הראשון שלי היה בערך בויקיפדיה של אחד מהאתרים, שאביגדור ויוסף לפניו זיהו במדבר, נווה מדבר בשם סלימה. יוסף ואביגדור שיערו שהיא הייתה נקודת עצירה של בני ישראל בתחילת הנדודים במדבר, תחנה הנזכרת בתורה בשם אלים או אלימה כאשר נעשה שימוש ב”ה” המגמה (כמו תל אביבה). בערך ווקיפדיה אודות סלימה היה כתוב, שהיא חלק מנתיב מדברי היסטורי של סחר בגמלים ובעבדים בין מצרים לאפריקה. הדרך ידועה בשם “דרך הארבעים יום”, ובערבית – “דארב אל ארבעין”. בהיותי סקרן, חיפשתי מידע על הדרך הזו, אשר הסתבר שהיא מוכרת ונחקרה היטב.
עד כאן זה היה נחמד ומעניין, או אז הגיעה התפתחות מדהימה שהיא הסיבה שאתם קוראים בספר זה. באחת המפות העתיקות שמצאתי אונליין, זיהיתי לתדהמתי נקודת ציון הממוקמת צפונית לסלימה, נקודה בשם מרה (Mara), או מור (Mour/Murr) כפי שרשום במפות יותר חדשות שמצאתי לאחר מכן. התרגשתי מאוד באותו הרגע, כי מרה הייתה באר מים שנזכרה בתורה, והיא הייתה תחנה אחת בדיוק לפני אלימה!
לאחר הדרמה של חציית ים סוף, ספר שמות מספר שבני ישראל הולכים במדבר ומגיעים צמאים לבאר מים בשם מרה, והמים שם היו מרים לשתייה. בסיפור מתרחש נס. משה זורק למים עץ והופך את המים לראויים לשתייה. לאחר מכן, הם ממשיכים לבאר מים עם מים טובים לשתייה בשם אלימה (אשר כאמור מזוהה עם סלימה) וחונים שם. כלומר, הנה נתיב הליכה היסטורי שייתכן שבני ישראל הלכו בו, ועל הדרך שתי בארות מים בעלות שמות דומים או זהים למוזכר בתורה, מדהים!
אם זה לא מספיק, יום לאחר מכן במפות נוספות אני מוצא אזכור מפורש לכך שהמים שם היו מרים ולא ראויים לשתיה, שזה לתדהמתי הרבה בדיוק מה שהסיפור המקראי מספר על המקום. אחרי הסגר הראשון של הקורונה בא הסגר השני ואיתו זמן פנוי נוסף להמשיך בחיפושים. הממצאים לא איחרו לבוא, ומצאתי באמצעות המפות העתיקות אתרים חשובים נוספים. למשל, נמצא על הדרך יישוב בשם סוכות, הוא האתר הראשון שבני ישראל הלכו אליו על פי הסיפור. בהמשך, מצאתי עוד ועוד ממצאים שהשלימו אט אט את הפאזל המורכב הזה. הרגשתי כמי שעוקב צעד אחר צעד אחר מסעם ההיסטורי של בני ישראל.
את הזמן המועט שהיה לי לנושא מצאתי בעיקר בשעות הלילה הקטנות, כשכולם כבר ישנים. כל מספר ימים התעוררתי בבוקר עם חיוך וסיפרתי לתמי אשתי: “את לא מאמינה מה שמצאתי אתמול בלילה”. הדבר הפך לבדיחה פנימית קבועה למשך זמן מה, ובהחלט העביר לי את הסגרים במהירות. הרגשתי כמו שנפתחה מולי דלת וקצה חוט נגלה ממנה, וככל שאני מושך אותו אני רואה עוד ועוד חלקי פאזל נופלים מול עיניי ומסתדרים, לפעמים לבד ולפעמים עם קצת עזרה, במקום. באיזה שהוא שלב היה לי כבר ברור שאת כמות הממצאים ואת איכותם אני לא רוצה וגם לא רשאי לשמור לעצמי, והנה התוצאה לפניכם.
למי נועד הספר ולמי פחות
רגע לפני שנקפוץ למים ראוי להתייחס למהות הספר ביחס לרגישות הסיפור ותפיסתו בציבורים שונים. ספר זה, חשוב להדגיש, עוסק בפן הגיאוגרפי של סיפור יציאת מצרים. כלומר, מאיפה הלכו ומה עשו אך יש לכך השלכות ומשמעות לרבים בעלי אמונות מגוונות. למשל, התקשיתי לקבל אוזן קשבת מאלו שמאמינים שמה שכתוב בתורה, כך בדיוק קרה. מאידך, התקשתי גם אל מול אלו שחושבים שהכל זה מיתוס, ואין לכך שום קשר למה שקרה בפועל. מסבא שלי שלמה דן ז”ל למדתי לכבד אמונות שונות. במשפחה שלנו הוא היה אומר, תוכל למצוא גם קומוניסטים (כשעוד היו כאלה) מצד אחד, ואת אנשי ארץ ישראל השלמה מהצד השני והמסר שלו היה “לעולם יהיה אדם”, כלומר לכבד כל אדם באמונתו.
הספר אם כן נועד לבעלי ראש פתוח שלא נרתעים לאתגר את הקונצנזוס, גם אם הוא קונצנזוס בן אלפי שנים. אמנם אינני יודע מה בפועל התרחש בסיפור יציאת מצרים, לא היית שם, אבל אני סבור כי לראשונה קיימים ממצאים רבים ומאוד משכנעים אודות תוואי הדרך. רבים מסימני השאלה מקבלים הסבר הגיוני וסביר ואין מדובר בפתרון חידה אחת או שתיים, התאוריה מציגה פתרון מקיף ורחב להרבה מאוד נושאים לפחות מתחילת המסע של בני ישראל. מחובת יושר אינטלקטואלי עלי להציג את הטיעונים בעד כמו גם את הבעיות והחוסרים ולנסות לענות עליהם. אני מאחל לעצמי קוראים ביקורתיים שיקשו על רעיונותי ורעיונות קודמיי המכובדים, וירחיבו את הדעת עם ממצאים והשקפות בעד כמו גם נגד.
כמו במקרים אחרים בחיים, דרך שמתחילים ללכת בה מסיבה אחת, לעיתים מזמינה לך תובנות וזוויות מבט חדשות על המשמעות של אותה בחירה בדיעבד. כעבור זמן הסתבר לי שהספר הזו הוא סוג של גשר. הספר עוסק בנושאים שעבור הציבור החילוני הם לרוב נשכחים. מעטים מאלו שדיברתי איתם זכרו משהו משיעורי התנ”ך בבית ספר וחבל. הספר הזה מאוורר נושאים כמו סיפורי האבות, דמותו של משה האיש ושאר אירועי יציאת מצרים. מצד שני, עבור ציבור הדתי והמסורתי, אשר בשבילו יציאת מצרים וקבלת התורה במעמד הר סיני הוא אירוע חי ומוחשי באופן יום יומי בתפילות כל יום ,בשבתות ובחגים, הגישה הביקורתית והפתוחה לתיאור האירועים במקרא מהווה את צידו השני של אותו גשר בדיוק.
בתקופה זו, פערים הולכים וגדלים בעם. חלקם מבוססים על הבדלי אורחות חיים ואמונה וחלקם על בסיס זהות ותרבות. ספר זה הוא לכן הזדמנות לעסוק במשותף שהוא אירועי הולדת העם, הלאום והאמונה היהודית. הלוואי ועניין מחודש סביב סיפור היסוד של העם שלנו יעודד רצון להידברות והכלה. זו כמובן מחשבה נאיבית אבל “אף מחשבה גדולה לא הצליחה אי פעם בלי קצת שיגעון”, עליסה בארץ הפלאות.