פרק 2- אמת היסטורית או מיתוס?
פולמוס אינטלקטואלי חשוב אשר מתרחש בישראל בדור האחרון עוסק בשאלה של האם התנ”ך בכלל ואירועי יציאת מצרים בפרט הם סיפור היסטורי או מיתוס. זהו כמובן דיון רגיש מבחינות רבות. עוד לפני קום המדינה ארכיאולוגים רבים עסקו במלאכת החפירה הארכיאולוגית בשביל לאתר אתרים שנזכרו במקרא. גם כיום, כל גילוי של ממצא עתיק מעורר התרגשות בציבור ששמח לגלות דרישת שלום מהעבר ועוד הוכחה מוצקה לשורשיו ההיסטוריים בארץ.
לאחר מלחמת ששת הימים ועם כיבוש חצי האי סיני, נפתחה בפני חוקרים האפשרות לתור את מדבריות סיני בניסיון לאתר רמזים והקשרים לסיפור המקראי, אך הניסיונות הללו “העלו חרס בידם”, כלומר לא נמצא שום ממצא. כתוצאה מכך, בסוף שנות התשעים התפתחה מגמה של חוקרים בעלי תפיסת עולם שאומרת שיש להיצמד לממצאים ולגבש על בסיסם בלבד את תפיסת אירועי ההיסטוריה. חוסרם של ממצאים או מקורות חיצוניים שתומכים בסיפור יציאת מצרים הם בסיס לטענתם שאומרת שאולי הסיפור הוא כלל מיתוס. “המינימליסטים” קוראים להם המתנגדים להם. כמו כן, טוענים חוקרים אלו שחלק מהסיפורים אינם משקפים אמת היסטורית כי שמות מקומות ותופעות חברתיות מסוימות פשוט לא היו קיימים בתקופה הזו אלא בתקופה הרבה יותר מאוחרת, דבר הנקרא “אנכרוניזם”. למשל הגמלים המוזכרים בסיפורי האבות במספר מקומות בכלל עדיין לא בויתו באותה תקופה לפי הידוע למדע. טענות נוספות כנגד הכתובים כוללות התייחסות אל סתירות פנימיות בכתוב אודות אירועים שונים ואפילו מצוות. למשל, זבח פסח (קורבן גדי או טלה שהיו מקריבים לפני חג הפסח בבית המקדש עד חורבנו, קישור) כתוב במקום אחד שילקח מהצאן בלבד, ובמקום אחר גם מהצאן וגם מהבקר. דוגמא אחרת ורלוונטית לנושא יציאת מצרים היא הסתירה בין הכתוב בספר דברים לספר במדבר בנוגע לסדר התחנות במסע. בספר במדבר ל”ג פסוק ל”א כתוב שבני ישראל נסעו ממקום בשם מוסרות לבני יעקן ובספר דברים פרק י”ו כתוב שהם נסעו מבני יעקן למוסרה. כלומר, אם הטקסט סותר את עצמו, אז מה בפועל קרה?
פרופסור מנחם הרן, פרופסור בחוג למקרא באוניברסיטה העברית בירושלים וחתן פרס ישראל לחקר המקרא כתב “המבקש לתאר את מסעם של ישראל ממצרים אין לו אלא לפנות אל המקרא עצמו. שום עדות אחרת, ישירה ומוחשית, בין ארכיאולוגית ובין אפיגראפית, לא תימצא בעניין זה.” קישור
פרופ’ שלמה זנד אוניברסיטת תל-אביב , “אחרי 70 שנות חפירה בארץ ישראל, מגיעים הארכיאולוגים למסקנה מפחידה: ישראל לא שהה במצרים, לא נדד במדבר, לא כבש את הארץ ולא הנחיל אותה ל-12 השבטים.” קישור
אחד מהספרים החשובים המתארים את הגישה ה”מינימליסטית” הוא הספר “ראשית ישראל” (קישור) של הארכיאולוג פרופסור ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, ארכיאולוג והיסטוריון אמריקאי. בספר טוענים המחברים שקיים “עירפול היסטורי” סביב סיפור יציאת מצרים ושולבו בו רכיבים היסטוריים וגיאוגרפיים מתקופות שונות באופן שמקשה על קישור האירוע לתקופה מוגדרת. הם מציינים שהסיפור התנ”כי לא כולל אף שם של ספציפי של פרעה למרות שבספרים מאוחרים יותר בתנ”ך מוזכרים שמות של פרעונים ידועים. כמו כן, אין אזכור של מקומות חשובים כמו מצודות מצריות ברחבי חצי האי סיני או בכנען אשר נשלטה על ידי המצרים במשך תקופות ארוכות. יתרה על כך, הקישור שנעשה בין הסיפור לבין פרעה רעמסס השני הוא לא הגיוני כי בתקופתו מצרים היתה בשיא כוחה, והיא שלטה באופן הדוק במרחב הצפוני שהיה תמיד מקור לחשש עבור המצרים. לא נמצאו במצרים שום פפירוס או קבר או אחר שמעיד על חייהם של בני ישראל במצרים. הספר מתאר אלמנטים מאוחרים יותר אשר שולבו בסיפור יציאת מצרים ומגיע למסקנה שיש כאן שילוב של גרעיני סיפורים היסטוריים שאינם בהכרח קשורים בעם ישראל.
לגישתם הסיפור צריך להיבחן על רקע עימות מאוחר הרבה יותר בכמה מאות שנים בין שאיפותיו הפוליטיות של מלך יהודה יאשיהו והמעצמות הסובבות את הממלכה, מצרים ואשור. כמו כן, הסיפור צריך להבחן על רקע המהפכה הדתית שהוא ערך בעקבות טענתו למציאת התורה. החל מתקופה זו טוענים המחברים, מקורות חיצוניים מסתנכרנים היטב עם המציאות המוארת בתנ”ך. האם נמצא ספר שלם וערוך כפי שהוא כיום או שנעשתה עבודת שילוב של כמה מקורות? אין לדעת.
ספר מלכים ב’ פרק כב:
ח וַיֹּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, עַל-שָׁפָן הַסֹּפֵר, סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי, בְּבֵית יְהוָה; וַיִּתֵּן חִלְקִיָּה אֶת-הַסֵּפֶר אֶל-שָׁפָן, וַיִּקְרָאֵהוּ. … י וַיַּגֵּד שָׁפָן הַסֹּפֵר, לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר, סֵפֶר נָתַן לִי, חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן; וַיִּקְרָאֵהוּ שָׁפָן, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.
טיעונים בעד אמיתות היסטורית
מצד שני ישנם חוקרים הסבורים אחרת. לדוגמא ד”ר פנינה גלפז-פלר טוענת בספרה “יציאת מצרים מציאות ודמיון” (קישור למאמר על הספר) שהאירוע אכן כן קרה ומביאה מספר טיעונים. ראשית טוענת החוקרת כי לא ייתכן שאירוע כל כך דרמטי המשולב באופן כל כך הדוק בכל נימות השירה, הנבואה, המשפט והסיפורת יהיה בדיוני ומומצא. שזורים בו אולי אלמנטים תאוריים מאוחרים על מנת להנגיש את הסיפור לקוראי התקופה, או כי העורכים התייחסו למקומות בשמות שהכירו מתקופתם, אבל אין למצוא בעריכה מאוחרת זו נימוק משכנע לביטול מהותי של קיום האירוע מבחינה היסטורית. כמו כן, רוב העמים מהללים את מוצאם, קצת מוזר לטענת חוקרים אחדים שעם בוחר מעצמו לתאר את עברו באופן כה משפיל של עבדות והתעמרות קשה בו. אמנם לא נמצאו עדויות ישירות לשהותם ועבדות בני ישראל במצרים, או לחלופין עקבות הסנדלים של בני ישראל במדבר, אבל ישנן עדויות עקיפות למכביר כפי שד”ר גלפז-פלר מביאה, להלן כמה מהן:
– פיתום ורעמסס, המקומות אותם בנו בני ישראל הם מקומות מוכרים וידועים. יתרה מכך, רעמסס נעזבה כ-1000 שנים לפני הספירה ונשכחה. כלומר תקופת היותה מקום פעיל היה רלבנטי לזמן יציאת מצרים.
– מכסות ייצור הלבנים שהושתו על בני ישראל דומות למתואר בפפירוסים כחלק מעבודת הבניה.
– שמות פרטיים כגון פנחס, משה, מררי ומרים היו שכיחים במצרים ושרדו בעיקר בשבט לוי. כמו כן גם השם “צפנת פענח” שניתן ליוסף בעקבות פיענוח החלומות הוא שם אשר נמצא בתיעוד המצרי.
– שירת הים, השיר ששרו בני ישראל לאחר חציית ים סוף, מקובל לחשוב שהוא טקסט עתיק במיוחד שנשמר מתקופות עתיקות. אחת הסיבות היא השימוש במילה העתיקה “רמה” במשמעות של השליך, מילה שהיא נפוצה יותר במקרא. ” אשירה לה’ כי גאה סוס ורוכבו רמה בים”. רמה נחשבת למילה ששרדה בארמית ויש לה מוצא קדום בשפה משותפת לעברית וארמית. כלומר יש פה סימן לעתיקות האירוע במידה ושיר זה שרד מאותה תקופה.
– סופרי המלך של המצרים לא נטו לכתוב על הפסדים. למשל הקרב עם החיתים לא הסתיים בניצחון אך כתובות מצריות מפארות את נצחונו המפואר של פרעה. סוג של נרטיב שקורה גם במלחמות מודרניות שלא מסתיימות בהכרעה ברורה וניצחת. כלומר, אין סיבה לסופרי המלך לסכן את הקריירה שלהם על ידי תיעוד מפלה משמעותית לפרעה.
– ההיקסוס היו כנענים שישבו בצפון הדלתא של הנילוס והם ראויים להתייחסות כמי שייתכן ומאששים את סיפור ישיבת בני ישראל במצרים. ממש כמו בימינו, האקלים הים תיכוני מביא לעיתים צבר של מספר שנים שחונות במיוחד. לעומת זאת, הדלתא של הנילוס נהנתה לאורך ההיסטוריה מאספקה סדירה יחסית של מי השקייה ומי שתיה. הדבר הביא עמים מכל האיזור לנדוד למצרים בתקופות יובש. הדבר דומה לסיפור הירידה למצרים של אברהם אבינו ואחיו של יוסף מאוחר יותר. בשלב מסוים כוחם של שבטים אלו עלה והם הפכו לשליטי האיזור עד לגירושם בידי אחד הפרעונים. מעניין לבחון את השמות של המנהיגים שלהם כפי שפוענח מהחותמות שלהם, שמות כנענים מובהקים כגון יעקב-הר, ענת-הר ונחמן. את הקישור בין ההיקסוס לבני ישראל עשה היסטוריון מצרי בשם מנתון שחי במאה השלישית לפני הספירה. הוא טען שאלו היו בני ישראל ולאחר גירושם ממצרים הם הקימו את עיר בירתם בירושלים אשר ביהודה. מנתון מספר שההיקסוס הקימו שושלת מלכים ששלטה במצרים כחמש מאות שנים עד שעלו עליהם הפרעונים המצרים וגירשו אותם. האם זה מתחבר או מסביר את עניין “ויקם מלך חדש על מצרים שלא ידע את יוסף”?
כלומר, ייתכן ובני ישראל השתלבו היטב בממלכת ההיקסוס מעצם היותם גם כן ממוצא כנעני, אך לאחר גירושם ותחת פרעה ממוצא מצרי הם איבדו את מיקומם. ייתכן כי יריבותם של ההיקסוס והמצרים עשויה להסביר את פחדם של המצרים מהישראלים “ונוסף גם הוא על שונאינו” שהוביל לשעבוד האכזרי והשלכת הבנים ליאור.
זהו ציור קיר ממתחם קבר בבני-חסן, מצרים. הציור מתאר קבוצת זרים ממערב אסיה, אולי כנענים. צבע העור של הזרים הוא צהבהב ואלו של המצרים (השניים מימין) הוא חום. אפשר גם להבחין בזקנים על פניהם של הכנענים מול פניהם החלקות של המצרים. האיש המוביל יעל (שלישי מימין) רשום כאבישע החיקסוס והלבוש שלו דומה ייתכן לאותה כותונת פסים מפורסמת מסיפורו של יוסף.
מצבת הניצחון של פרעה מרנפתח “אסטלת מרנפתח” אשר מתוארכת ל-1200 לפני הספירה כוללת תאור של עמים צפוניים אותם ניצחו המצרים וכוללת את ההתייחסות המתועדת העתיקה ביותר לישראל “ישראל הושם (הושמד) אין זרע לו”. כלומר בימיו הישראלים כבר ישבו בכנען.
אסטלת מרנפתח ממוקמת במוזיאון קהיר, מקור
פפירוס איפוור, אשר נמצא במוזיאון הארכיאולוגי בליידן, הולנד, הוא עדות מאותה עת המתאר תקופה קשה הבאה על מצרים. הסיפור מתאר מרד עבדים ואסונות טבע כגון מגפות רעב ומוות. באופן ספציפי מספר ביטויים דומים מאוד למתואר במסגרת עשרת המכות לדוגמא “אכן, הנהר הוא דם.” קיים תאור של זהב ואבני חן יקרות תלויות על צוואר המשרתות במקום על גבירותיהן אשר דומה לסיפור של בנות ישראל שאספו תכשיטים ממעסיקותיהן ועוד.
קישור למידע נוסף.
אסטלת הרעב, מיקום שלה ב :Google Maps קישור
אסטלת הרעב קישור היא כתובת באי מדרום לאסואן. הכתובת מספרת שהמלך היה מוטרד כי מצרים סבלה מבצורת ומרעב של שבע שנים, ממש כמו בסיפור על יוסף.
בצורת כזו מקורה אינו במצרים עצמה בה לא יורדים גשמים אלא במקורות הנילוס במרכז אפריקה. כאשר הנילוס מקבל את מי הגשמים מהדרום הגשום הוא היה עולה לכל אורכו צפונה ומזין את תעלות ההשקייה ואת השטחים החקלאיים שעל גדותיו. אם הוא היה נמוך מדי, היבול דל ולא מספק. התארוך של הכתובת אמנם מציב אותה הרבה אחרי תקופת חייו המשוערת של יוסף אבל מסתבר שתקופת רעב של שבע שנים לא היתה עניין זר.
הדיון המרתק הזה אודות אמיתות סיפור יציאת מצרים הוא דיון עמוק וגדוש ממצאים ורמזים היסטוריים שמאכלסים ספרים עבים וקריירות ארוכות של חוקרות וחוקרים מכובדים. אין ביכולתנו אלא להביא את התמצית שבתמצית כי נושאו של ספר זה הוא הזיהוי של תוואי ההליכה של בני ישראל בצאתם ממצרים. אכן, אחת מהשאלות שעולות בספר ראשית ישראל היא השאלה הגאוגרפית והיא, האם ניתן להתחקות אחרי נדודי בני ישראל לאחר צאתם ממצרים. תיאורית הנתיב המערבי הוותיקה ביחד עם המממצאים החדשים המוצגים בספר זה לראשונה, מראה שאפשר למצוא גם היום מקומות רלוונטיים לסיפור העתיק של ראשית עמנו. נשמח לשמוע בסוף הקריאה האם בעקבות הממצאים הללו, לדעתכם הסיפור המקראי אכן התרחש במציאות.